טַלְטֵלָה בעולם החינוך והמּוזִיקָה

אתמול התפרסמה כתבה על המורה למּוזִיקָה שעשה הרבה דברים נוספים מעבר ללימוד מּוזִיקָה. הגדרתו של הנאשם לכאורה כמורה למּוזִיקָה שסרח, אינה תואמת כלל את הדמות שהיה לתלמידיו ואף עושה עמה עוול. הנאשם היה מורה לחיים שבחר בקפידה את התלמידים הראויים ביותר, המוכשרים ביותר, וצירף אותם להרכב המוסיקאלי שבהנחייתו. הוא היה ועדיין גאון מוסיקאלי שעבד במקצוענות רבה וללא פשרות. להשתייך לקבוצת הלימוד שלו, להרכב המוזיקאלי שבניצוחו, היה משימה לא פשוטה כלל. כולם רצו להשתייך לקבוצה האליטיסטית והמיוחדת, לקבוצת העילית שבעילית שהקים. כולם רצו לשיר בניצוחו בימק"א בירושלים, במטרופוליטן בניו יורק, ועל במות רבות ויוקרתיות נוספות.

יתרה מכך, מבחינתי, כאימא לבת ששרה בהרכב המוסיקאלי הייחודי הזה, בניצוחו של הנאשם, זה היה סמל סטטוס של יוקרה. מנהלי בתי הספר העריצו אותו וסגדו לדמותו. אנו ההורים נהגנו לְדַמֹות את תלמידיו, הזמרים והנגנים כאחד, לפרחי טיס מצטיינים שנבחרו בקפידה לאחר מבחנים ועבודה מפרכת. לפני הופעות ארגנו שולחנות אוכל עמוסים במטעמים כדי לברך על כל הטוב שזכינו לו. כולנו כאחד הערצנו אותו ונישקנו את האדמה עליה הוא דרך, כך אני הרגשתי לפחות.

האמנם זכינו? למרבה הפלא, כשקראתי את הכתבה בעיתון בדבר חשדות לפגיעות מיניות ע"י איש חינוך בעיר- לא נדהמתי כלל. אנו כהורים רוצים להיות חלק מהצלחה, שהרי הצלחתם של צאצאינו היא הצלחתנו. אנחנו לא שואלים שאלות כאשר העגלה נוסעת ומגיעה למחוזות רחוקים. אנחנו נזכרים לשאול שאלות בעיקר לנוכח כישלונות.

אני כאימא קיבלתי בהבנה את העובדה שבתי לא אוכלת עמנו ארוחות שישי כי היא בחזרות בהרכב המוזיקאלי. אני קיבלתי בהבנה כשבתי נשארה בבית הספר עד השעות הקטנות של הלילה. אני קיבלתי בהבנה כשבתי אמרה שהנאשם יקפיץ אותה הביתה ברכבו בסיום החזרות.

האמנם יש נורות אדומות וסימנים מחשידים שמעוררים אי נוחות יותר מאלו?

אנו משוחחים על אחריות מערכתית, בית ספרית, מוסדית ונוטים לחפש על מי להפיל את האשמה. כולנו היינו חלק מזה. כולנו האכלנו את המפלצת שהלכה וגדלה ואף התעצמה.

לסיכום, אני ממליצה שניקח את האחריות לידיים, שנשאל שאלות ולא נִתֵּן לדברים לנהל אותנו. האחריות היא עלינו, ההורים, ואם אין באפשרותנו לפתור בעיות – לא לאבד את התקווה, תמיד יש עם מי להתייעץ. בתי הספר כורעים תחת הנטל; עליהם לטפל בתלמידים בכל ההיבטים הנפשיים, הפסיכולוגיים, הלימודים, הפדגוגיים, החינוכיים ועוד אלף ואחד דברים. מטבע הדברים אין באפשרותם לתת מענה לכל הבעיות. אין לנו ההורים אלא להסתמך על עצמינו ולבקש עזרה כשצריך.